החלטה בתיק בש"פ 5732/13

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' אלון) במ"ת 35153-07-13, מיום 21.7.2013, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

תמצית עובדות כתב האישום

1.        ביום 17.7.2013 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; הלנה, העסקה והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1א)(ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

           על פי כתב האישום ביום 11.7.2013, בסמוך לשעה 10:00, נהג העורר ברכב באזור התעשיה בקרית גת. במהלך בדיקה שגרתית של רכבו של העורר על ידי רס"מ שלומי כהן ורס"מ אוראל אבוטבול (להלן: השוטרים), גילו השוטרים כי הוא הסיע בתשלום מספר נוסעים ובהם תושבי שטחים שלא היה בידיהם באותה העת היתר כניסה ושהיה בישראל כדין. בעקבות זאת, נטלו השוטרים מהעורר את תעודת הזהות שלו, עצרו את תושבי השטחים שברכב, והורו לעורר לנסוע אחריהם לתחנת המשטרה. העורר השיב לשוטרים כי הוא מבין את הוראתם והחל בנסיעה בכביש 35 כשניידת המשטרה נוסעת אחריו. משהגיע העורר לצומת שדה משה, הבחינו השוטרים כי העורר אינו נוסע לכיוון תחנת המשטרה כפי שנתבקש לעשות, וקראו לו באמצעות מערכת הכריזה שבניידת לבצע פניית פרסה ולנסוע לכיוון קרית גת. העורר התעלם מהקריאה ונסע במהירות לכיוון צומת פלוגות. לאור האמור החל מרדף אחר העורר, שבמהלכו נהג העורר במהירות, עקף רכבים מימין ומשאל, נסע בין כלי רכב שנסעו זה לצד זה, הסיט את הרכב מצד לצד בנסיעת עקלתון, ובתוך כך אילץ כלי רכב לבלום בלימת חירום ולהסיט את רכביהם לשולי הדרך כדי למנוע תאונה. במהלך המרדף, העורר אף הסיט את רכבו לכיוון הניידת וניסה לנגח אותה, באופן שאילץ את השוטרים לבלום ולהסיט את הניידת לצד הדרך כדי למנוע התנגשות. בסופו של דבר, נמלט העורר לשטח עפר, והוא נעצר רק בשלב מאוחר יותר לאחר שהסגיר עצמו למשטרה.

תמצית ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המאשימה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

3.        ביום 21.7.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המאשימה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט הטעים כי קיימות בתיק ראיות לכאורה למכביר להוכחת אשמתו של העורר - דוחות הפעולה של שני השוטרים בניידת והודעות שנמסרו על ידיהם במועד מאוחר יותר וכן הודעות של שני השב"חים שהיו בתוך הניידת בזמן ובמהלך המרדף. בית המשפט סבר כי מדובר בראיות לכאורה "ברמה הגבוהה ביותר" וקבע כי את טענות העורר לאי דיוקים כאלו או אחרים יהיה ניתן לבחון בשלב בירור כתב האישום לגופו ושמיעת הראיות. בית המשפט הוסיף כי המעשים המיוחסים לעורר - הימלטות מסוכנת מניידת משטרה הדולקת אחריו לאורך עשרות קילומטרים, תוך ביצוע פניות פרסה בכבישים ראשיים ודו-מסלוליים, ניסיון חוזר ונשנה לנגח ניידת משטרה, והימלטות לשטחי עפר - מקימים עילת מסוכנות מובהקת לשלום הציבור ולביטחונו.

           בית המשפט ציין כי העורר הציע חלופת מעצר בביתו של השיח בשבטו של העורר, וסבר כי כוונותיו של השיח טובות ואישיותו ראויה ביותר. עם זאת, נקבע כי אין ליתן אמון בעורר כי יימלא אחר הוראות בית המשפט. בית המשפט הטעים כי העורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו חמישה חודשים בלבד לאחר שהורשע בבית משפט השלום בקרית גת בעבירה של הסעת שוהים שלא כדין והוטל עליו עונש מאסר על תנאי, שיהיה בר הפעלה אם יורשע בהליך הנוכחי; לא נרתע מהימלטות פראית לכאורה מהשוטרים ואף ניסה לכאורה לנגח את ניידת המשטרה. בית המשפט עמד עוד על נסיבותיו האישיות של העורר - מחלתה הקשה של בתו וטענתו כי החל בנסיעה פרועה כיוון שאשתו התקשרה לפתע לבשר לו כי בתו זקוקה לבדיקה רפואית. עם זאת, בית המשפט לא מצא שניתן לתלות בכך את הימלטותו הפרועה או לאיין את עילת המעצר. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר.

נימוקי הערר

4.        העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד שאול שניידר - טוען כי קיימת חולשה בחומר הראיות בתיק. העורר מצביע על אמירות של עדי התביעה 6-5 (השוהים הבלתי חוקיים) ושל רס"מ כהן, מהן עולה כי הוא לא סטה לכיוון הניידת ולא ניסה לפגוע בה במזיד, וכן כי הוא לא סיכן באופן מלא את המשתמשים בדרך, באופן שמפחית ממסוכנותו. העורר מסביר את התנהלותו בכך שקיבל שיחת טלפון מרעייתו בה נמסר לו שבתו, החולה בסרטן, אינה חשה בטוב, דברים הנתמכים, לטענתו, באמרה של אשתו ובתעודה רפואית. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשלא בחן את שתי חלופות המעצר המוצעות ולא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן, תוך הסתפקות באמירה לפיה אין ליתן בעורר אמון. העורר מציין כי אין לו הרשעות קודמות בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כי לא היו נפגעים בנפש וברכוש באירוע וכי הוא הסגיר את עצמו למשטרה. כן נטען כי העורר חולה בסכרת ואב לעשרה ילדים ששלושה מהם חולים במחלה קשה, כך שהמשך מעצרו יגרום לו לנזק קשה. העורר הפנה עוד להחלטות שניתנו בבית משפט זה במקרים חמורים יותר, לטענתו, בהן שוחררו הנאשמים לחלופת מעצר.

תגובת המשיבה

5.        המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד הילה גורני - טענה כי יש לדחות את הערר. המשיבה הסבירה כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בהקשר זה צויין כי נהיגתו הפרועה של העורר וניסיונו לנגח את ניידת המשטרה מעוגנים בעדויות השוטרים וכן בדו"ח מצולם בוידיאו. המשיבה סבורה כי טענתו של העורר לפיה מיהר לבדיקה של בתו אינה מתיישבת עם העדויות הנ"ל, לפיהן העורר לא נסע במהירות בכיוון מסוים אלא התחמק מן השוטרים. מכל מקום, נטען כי המסוכנות העולה מן העורר נלמדת גם מעצם נהיגתו הפרועה והמסוכנת ואף בהתעלם מניסיונו לנגח את הניידת. המשיבה מוסיפה כי מעדויות השב"חים שנסעו ברכב עולה כי העורר ידע כי הם שהו בארץ שלא כדין ואף גבה בשל כך תשלום גבוה מהרגיל, וזאת בעת שהיה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה בשל הסעה של שוהים בלתי חוקים. לטענת המשיבה, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנתו הגבוהה, כי אין לו מורא מפני החוק וכי אין ליתן בו אמון.

דיון והכרעה

6.        לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, ולאחר שהאזנתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני ובחנתי את חומר הראיות בתיק, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

7.        כידוע, בפסיקתנו נקבע כי הימלטות בנהיגה פראית ומסוכנת מפני כוחות המשטרה מצדיקה ככלל את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, וזאת כמובן בכפוף לתנאי סעיף 21 לחוק המעצרים [ראו למשל, בש"פ 8439/12 מדינת ישראל נ' באדר פיסקה 8 (27.11.2012); בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל פיסקה 18 (27.10.2010)].

8.        בענייננו, בדומה לבית המשפט המחוזי גם אני שוכנעתי כי קיימות די והותר ראיות לכאורה לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ראיות אלה כוללות בראשונה את דוחות הפעולה של השוטרים בניידת ואת הודעותיהם, המתארות את הימלטותו הפרועה והמסוכנת של העורר, לרבות נהיגתו במהירות לכיוונה של ניידת המשטרה. ראיות אלה כוללות עוד את הודעותיהם של שני השב"חים שהיו בניידת המשטרה במהלך המרדף, בסאם חלאק ומחמד אבו עראם, מהן עולה כי העורר ידע שהם אינם מחזיקים באישורים כנדרש. אכן, טענות העורר לסתירות לכאורה בהודעות אלה וטענתו כי מיהר לבדיקה של בתו, ראוי שיבחנו בתיק העיקרי, אך אין בהן כדי להחליש את התשתית הראייתית הקיימת לשם מעצרו.

9.        בנסיבות האמורות, הרי שקמה עילת מעצר כנגד העורר, הן מחמת מסוכנותו לשלום הציבור והן מחמת החשש להימלטות מפני הדין. העורר, שלו 24 הרשעות תעבורה קודמות, נהג לכאורה תוך יצירה של סיכון ממשי לנהגי כלי רכב במקום האירוע ולשוטרים שדלקו אחריו, לרבות באמצעות הסטת רכבו לכיוון ניידת המשטרה, באופן שמלמד על מסוכנותו. יתרה מכך, העורר ביצע לכאורה עבירה של הסעת שוהים שלא כדין רק כחמישה חודשים לאחר שהורשע בעבירה זו ובעת שהיה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר מותנה. גם לאחר שנתפס בחר העורר, לכאורה, להימלט מפני השוטרים בנהיגה פרועה חרף ההשלכות שעלולות להיות למעשיו. התנהלות זו יש בה כדי ללמד על הפעלת שיקול דעת לקוי באופן שמעלה את החשש שמא ינסה העורר לנצל את תנאי שחרורו על מנת להימלט מאימת הדין.

10.      נתתי את דעתי לנסיבותיו האישיות הלא פשוטות של העורר, לנוכח מצבם הבריאותי של חלק מילדיו והיותו חולה בסכרת (כעולה מדו"ח פסיכיאטרי מיום 24.8.2013). בסופו של יום החלטתי, ולא בלי התלבטות, כי הן אינן מצדיקות את ההתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר סבר כי אין ליתן אמון בעורר כי ישמור על תנאי שחרורו, וזאת לאור התנהלותו כמפורט לעיל. אעיר, כי בהחלטות עליהן ביקש העורר להיסמך, רובן ככולן, דובר על נסיבות שונות מאלה שלפנינו [בבש"פ 3494/11 מדינת ישראל נ' בראון (6.5.2011), נדחה ערר של המאשימה בין היתר בשל מצבו הבריאותי של הנאשם שעשוי היה להיזקק לטיפול רפואי דחוף בשל איבוד הכרה; בבש"פ 2465/05 אלחמידי נ' מדינת ישראל (23.3.2005) דובר על נאשם שעברו נקי אשר שירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופת מעצר; בבש"פ 4014/13 מדינת ישראל נ' אזואלו (6.6.2013) נדחה ערר של המאשימה מן הטעם שדובר בנאשמים בגירים "צעירים", האחד מהם על סף קטינות, שזוהי הסתבכותם הראשונה עם החוק].

11.      אשר על כן, הערר נדחה.